דברים משתנים לאחר שהם נאמרים בקול רם
הרמן הסה, גרמני 1877 - 1961
|
כאשר למדנו כפעוטות וכילדים, חשיבה בקול רם או לומר את מה שאנו חושבים (דיבור עצמי) היה מקובל כדרך להביע את הידע שלנו, או כדרך להיפתח אל "הדרך הנכונה". ביטאנו בקול מילים, משפטים ורעיונות. כאשר תקנו אותנו המשכנו לתרגל עד שהחיקוי היה נכון, או מתאים למודל המשפחתי, שכונתי, בית-ספרי וכד'.
חשיבה בקול רם היתה הכרחית ללמידה המוקדמת שלנו. חשיבה בקול רם נקראת גם דיבור עצמי.
ככל שאנו גדלים ומתבגרים, החשיבה בקול הופכת לפנימית, והדיבור הופך לתקשורת עם אחרים.
עף על פי כן, הצורך לעסוק בדיבור עצמי אינו נעלם לגמרי. בכל פעם שאנו פוגשים מצבים בלתי מוכרים ותובעניים בחיים, הדיבור העצמי צץ מחדש. זהו כלי עזר העוזר להתגבר על מכשולים ולרכוש מיומנויות חדשות. 1.
אנו נוטים להשתמש רק במשפטים קצרים או בלתי גמורים בדיבור עצמי. מה שנאמר משקף את המחשבה, אבל רק מה שמפליא, חדש או מאתגר. אנו משמיטים את מה שאנו כבר יודעים או מבינים. לכן הדיבור העצמי הולך ופוחת ככל שאנו משתכללים והבנתנו משתפרת.
יישומים של דיבור עצמי בלמידה כוללים תכנון, מעקב אחר התקדמות, או הדרכה עצמית לעבודה עם משימות מאתגרות ושליטה במיומנויות חדשות. זה יכול לעזור לנו בהתמודדות עם מצבים ושליטה על התנהגותנו על ידי הבעה מילולית של הרגשות, או אוורור עצמי.
דיבור עצמי הוא כלי שימושי בלמידה. ככל שהמוח יותר עסוק ב"רמות" פעולה מרובות, כך הוא מסוגל לבצע יותר הקשרים עצביים ולשמר את הנלמד. אנו קוראים, יוצרים הדמיה ושרטוטים, מקשיבים, משתמשים במוסיקה ותנועה, מדברים עם אחרים (למידה משותפת) ובינינו לבין עצמנו. חלק מאתנו אוהבים לדבר על דברים עם אחר או עם קבוצה כדי להבין או לזכור טוב יותר. חלק מאתנו אינו זקוק לאדם אחר כדי לדבר על הנושא בתהליך שכזה! זו יכולה להיות שיטת למידה מאד יעילה.
אנו משתמשים בחושים מרובים והתנסויות על מנת לעבד ולחזק את הלמידה שלנו, והשילוב בין האסטרטגיות הוא מאד אישי.
יישום של דיבור עצמי